לא תוסף עליו. להוסיף על גוף המצוה, כמו לולב וציצית לא יוסיף על ד' ולא יפחות מד', ולפי שהתחיל בקרא את כל הדבר, דרשו רז"ל שבאותה מצוה גופיה לא תוסיף ולא תגרע. אמנם בואתחנן אמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו, היינו שלא יוסיפו על תרי"ג מצות, כי שם אמר תחלה שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, ועז"א לא תוסיפו (הגר"א). עמש"ש:
אות או מופת. ערש"י והוא מן הספרי, והגר"א אמר אות הוא לעתיד, כמו הגידו האותיות לאחור, והוא מלשון ואתא מרבבות קדש, אתא בקר וגם לילה, שמראה אות שיתקיימו דבריו לעתיד. מופת הוא שנוי הטבע, והוא לשון פתוי, כי שנוי הטבעי מפתה את לב האדם להאמין דברי המפליא לעשות:
מצותיו תשמרו. תורת משה. ובקולו תשמעו, בקול הנביאים (רש"י מספרי) הנה רוב דברי הנביאים הם על פורעניות המוכנות לעוזבים ארחות יושר, והטובות שיגיעו לצדיקים, ומהם גזרות היורדות על עם ועם טרם תבאנה, ומהם שגוזרים אם יצאו למלחמה אם לא, ומהם דברי תוכחה לעם שילכו בדרך התורה. ורחוק לומר שעל אלה יזהיר כאן לשמוע בקול הנביאים, כי כל דברי תוכחותיהם אינם רק לשמירת המצות, ועל זה כבר הזהיר באמרו מצותיו תשמרו. ונ"ל דהך מאמר דספרי דקולו קול נביאים אתי' כהא דאיתא (בס"ת ויצא קמ"ז ב') פירושא דאורייתא דבכתב איהו תורה שבע"פ וכו' והיינו קול גדול, ע"ש. והכי איתא נמי בתנא דב"א קול אלו ההלכות. הנה התורה שבע"פ נקראת בשם קול, ומקבלי התורה שבע"פ המוציאים דברי התורה הזאת בפיהם ומלמדם לאחרים נקראו נביאים (כמו אהרן אחיך יהיה נביאך דתרגומו מתורגמנך. ע"ש רש"י) מלשון ניב שפתים, שמוציאים בניב שפתותיהם על פועל הבטוי וההברה, מה שנמסר להם בידיעת התורה שבע"פ לפי מה שיקבלו מרבם ורבם מרבם עד הלכה למשה מסיני (כי לקבל תורה והלכות בנבואה אי אפשר כמאמרם אין נביא רשאי לחדש מעתה) וכל מקבלי התורה שבע"פ להיותם חכמים גדולים ובעלי שמועה כי נחה עליהם רוח ה' ומילא אותם שכל ובינה ודעת קדושים עד שהיו ראויים ביותר למסור להם התורה שבע"פ נקראו נביאים, (ובשבת קי"ט ב' ובנביאי אל תרעו, אלו תלמידי חכמים) כי עשיית האותות והמופתים חוץ לטבע וידיעות עתידיות אינם רק ענינים מקריים, בנביא כשתהיה השעה צריכה להן, אמנם התנאי ההכרחי בו הוא היותו במעלה משובחת כ"כ עד שהוא ראוי שיזדקק לו השם ב"ה ויעשנו שליח להגיד לעם את דבריו (וראיתי להגר"א שהעתיק על מקרא זה דברי הספרי, ועל ובקולו תשמעו אמר, זו קול תורה ללמוד תורה. נראה שהתכוין לדברי) הנה להיות שבתורה הכתובה אינו מבואר רק כלל כל מצוה ומצוה, ובלתי אפשרי לקיים מצוה אחת מהן כתקונה בלעדי התורה שבע"פ המבארת כל הפרטים והדקדוקים הראויים לכל מצוה ומצוה, לכן אחר שהזהיר כאן מצותיו תשמרו הזהיר אחריו ובקולו תשמעו, להטות אוזן לשמוע קול מקבלי התורה שבע"פ, אשר בלעדה לא משכחת לה שמירת המצות, עמ"ש נצבים (ל' י') כי תשמע בקול ה'. (ומצאנו יחוס ראיית עינים על התורה שבכתב, ויחוס שמיעת אזנים על התורה שבע"פ, כי בגנות הנמנעים מעסק התורה שבכתב ושבע"פ אמר הנביא (ישעי' ו' י') אזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע כביאור הגר"א שם):
דבר סרה. המדיח אין כוונתו לכפור במציאותו ית', כי הוא מודה בעלת העלות ושהכל נמשך ממנו, ורק מצד גודל ערכו ית' וקוטן פחת ערך בני אדם יאמר לבחור באמצעיים, כדעה המשובשת שבע"א שהעובד אותו ית' בלתי אמצעי הוא ממרה בכבודו, כי לרוממותו ית' לבלי תכלית אין כבודו להשגיח במעשי האדם השפל, אבל הוא ממיר השגחתו מהם לפחיתות ערכם. וזהו דבר סרה, ר"ל דבור הכולל ענין הסרת השגחת הש"י מעולם השפל. לכן אמר אח"ז המוציאך והפודך, שבזה התפרסם השגחתו בעולם ובמעשי אדם, וכמ"ש למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. ולהמפרשים כוונה אחרת במלת סרה, קשה, מלת על, והיה יותר ראוי אות מ"ם הריחוק:
המוציא וגו' והפודך. כי שתי גאולות היו ביציאת מצרים, א' בלילה והיא התחלת הגאולה שאמר משה לפרעה בלילה אם תרצה להפטר מן המכה אמור לישראל בני חורין אתם, הב' למחרת בעצם היום יצאו ממצרים ביד רמה. ועל גאולת הלילה היה פדיון של ישראל ממכת בכורות כמ"ש כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת, וגאולה של יום היה ביד רמה בחזקה לכן אמר המוציא והיה בעל כרחם. והפודך היא גאולת לילה שנתנו פדיון (הגר"א). ונ"ל כי לשון פדה כאן לא יתכן לפרשו ענין פטור וחפשות השיעבוד (פרייא) כענין ופדויי ה' ישובון, כי זה כבר מובן במלת הוציאך והיינו חפשית השיעבוד, אבל ענינו כאן נקיון התשלומין (אויסלעזען) כענין בכור בניך תפדה, ופדה בערכך, שהוא נתינת מחיר כסף בעבור הפטור מן החוב המוטל עליו, והנה המצרים היה חוב מוטל עליהם לשלם לישראל שכר עבודתם זה שנים רבות, והסב הוא ית' לתת חן עם ישראל בעיני מצרים לתת להם כסף וזהב ושמלות, ובנתינה זו נפטרו המצרים מן חוב תשלום שכר העבודה שהיה מוטל עליהם (עמ"ש בוינצלו את מצרים) הנה להיות שנתינת הרכוש הזה היה כסף מחיר שכר עבודתם שפיר נקרא פדיון כי בזה נפטרו המצרים מחוב התשלומין (לעזעגעלד) ע"ז אמר והפודך מבית עבודתם, כלומר ממנו ית' היתה נסבה להטות לבב המצרים שהיו משעבדים את ישראל לעבודתם (בית עבדים) שיתנו לך רכוש גדול להיותו פדיון ומחיר על שכר עבודתם (ער פערשאפטע דיר אויס דעם הויזע דער שקלאווערייא, איין לעזעגעלד), ואות ך' הכנוי שבמלת והפודך אינו לפי"ז להוראת סימן הפעול במקום מלת אותך, אבל הוא ליחס הגבול שאלי' כמו ארץ הנגב נתתני (יהושע ט"ו) כלומר נתת לי. ולא יכלו דברו לשלום, ר"ל דבר אליו, וכמו היקרך דברי (בהעלותך י"א כ"ג) היקרה לך ובן והטיבך (נצבים ל' ה') תרגומו ויוטב לך וכן והותיר (שם ט') פרשוהו יתן לך יתרון כן הפודך כמו הפודה לך כלומר שנתן לך פדיון. וסמוכים לפירוש זה תמצא (לקמן ט"ו ט"ו) בהענקה:
כי יסיתך. בהבדל בין פתה. השיא, הסית, אמר רשד"ל שהמפתה מראה לאדם ההנאה אשר תבא לו בעשותו הדבר, והנפתה עושה הדבר בעבור הטוב אשר יקוה ממעשהו, המשיא מסיר היראה ממי שהיה נמנע מעשות הדבר מפני היראה, והמסית אומר כי טוב הדבר לעשותו לא להנאה הנמשכת ממנו רק למען האמת והצדק, כי יסיתך אחיך בן אמך (שיאמר כי כן נכון והגון לעבוד ע"ז פלונית, כי ראוי' היא להיות נעבדת), אם ה' הסיתך בי (נתן בלבך כי בן מות אני), ויסת את דוד בם לאמר לך מנה את ישראל (העלים ממנו האיסור, ויסיתם אלהים ממנו (נתן בלבם כי לא נכון להם להלחם אתו כי לא היה מלך ישראל, ומלכם צוה אותם לאמר לא תלחמו את הקטן ואת הגדול כי אם את מלך ישראל לבדו), ותסיתנו בו לבלעו חנם (הצדקת הדבר בעיני), פן יסית אתכם חזקי' (לאמר כי נכון לבטוח בה'), כי ברוך בן נרי' מסית אותך בנו, משדל אתך בדברים עד שתחשוב כי טוב וישר להרחיק אותנו מלבא מצרימה למען תת אותנו ביד הכשדים להמית אותנו וזה להנקם ממנו על כל הרעות אשר הרעונו לך; מכאן אמרו חכמים (סנהדרין ס"ז) כי המסית צריך שיאמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה, וכן צריך שיאמר כך היא חובתינו וכך יפה לנו, כי זה באמת ענין ההסתה להצדיק הדבר בעיני האדם שיאמין שכן ראוי לעשות, אבל האומר נלך ונעבוד מפני ההנאה הנמשכת מע"א כלומר להתיר עריות וכיוצא בזה אין זה מסית רק מפתה:
אשר לא ידעת אתה ואבותיך. יראה שהוא בא עליך בטענה לומר שמה שלא עבדוהו אבותיך הוא לפי שלא ידעוהו, ואילו ידעוהו בודאי לא היו מתפרדים ממנה (מ"ח):
מקצה הארץ. ערש"י, והמפרשים יאמרו, הקרובים אליך, שהמסית יאמר לך ראה מה שלוה יש בעובדיהם הללו כמה ממון ותבואות יש להם, כבמתני' שם כך מטיבה וכו'. ועל הרחוקים יסית אותך בדבר אחר, אף שלא יוכל לומר לך שמטיבה כי לא תאמין אליו, אבל יאמר לך ראה היאך נתפשטה הע"ז הזו בכל העולם, לכן אמר מקצה הארץ ועד וגו' (הגר"א) ולפי שהמסית יציע לפני המוסת משפעת טובות שיגיע מזה, כדי להטות רצונו לזה, לכן אמר נלכה ונעבדה בתוספת ה"א, כי כל פעל שבתוספת ה"א יורה על פעולה הנעשה ברצון גמור, כמ"ש (פינחס כ"ז י"ג) וראיתה אותה:
וכל ישראל ישמעו ויראון. הודיע בזה שמה שצותה התורה להרוג המחוייב איננה מדרך הנקמה, כי זה הי' סבה להרגיל הטבע במדת אכזריות, אמנם הכוונה בהריגת המחוייב היא דרך רחמנות, לרחם על השאר שלא יוסיפו הנשארים לעשות כמו אלה (רב"ח):
הכה תכה. אחר הדרישה והחקירה שנודע בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לאלילים בית דין הגדול שולחין להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם, אם חזרו ועשו תשובה מוטב, ואם יעמדו באולתם וכו', כ"כ הרמב"ם פ"ה מעכ"ום ה"ו, ואף שהראב"ד כתב עליו, טוב הדבר שתועיל להם תשובה, אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, כבר ביאר הגר"א דעת הרמב"ם, דהא דאמרינן דצריכין עדים לכל אחד ואחד, זהו קודם שנעשו עיר הנדחת. אבל כשהם מרובים תו לא צריכים עדים והתראה, דכל זמן שהם יחידים, עדיין דינם כישראל דצריכים התראה, ודינם בסקילה, וממונם פלט כדין הרוגי ב"ד דנכסיהם ליורשים, אבל כשהם מרובים, כבר יצאו מכלל ישראל ואין צריכים התראה דאזהרתן זו היא מיתתן, וממונם אבד, דכבר עמד והפקיר ממונם, ושפיר מהני' להו תשובה, (עיין בדברי הגר"א כאן בפירושו, ובלקוטי' שבספר שנות אליהו) ובדברי הגר"א ניחא מה שרבים מתמיהים איך מקבלים עדי ע"הנ הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, הם זממו להרוג העובדים ונשיהם וטפם, ואם יוזמו אין טפם ונשיהם נדונים, כמו בב"ג וב"ח כפ"ק דמכות, מדכתיב ועשיתם לו, לו ולא לזרעו, לו ולא לאשתו, (ע"ש בתוס' בתירוצם קמא) דכיון שאין התראה בע"הנ תו לא קפדינן בעדים שיהיה עדות שאי"ל, ונתיישב בדבריו גם מה דתנן אנשי ע"הנ אין להם חלק לעו"הב, מה נשתנו אלו מכל מחוייבי מיתות ב"ד דאיתכפר להו במיתתן ובזיונן, עכ"פ בנתעכל הבשר נתכפרו, ויש להם חלק לעו"הב, (עתוס' סנהדרין מ"ז א' ד"ה ואמאי, ומה שתירצו כבר דחה הר"ן שם בחי' ועתוס' י"ט פ"י מ"ד) דכל הרוגי ב"ד מתודין קודם הריגתן לכן אהני להו כפרה, אבל אנשי ע"הנ שנדונו אינו אלא כשלא חזרו בתשובה לכן לית להו כפרה. ודבר זה שהשמיענו הרמב"ם שאין דנין ביושבי העיר דין ע"הנ רק כשעומדים על דעתם הרעה ואינם חוזרים אחר ההתראה, נ"ל דלזה כוונה התורה במה שאמרה. והנה אמת נכון הדבר, שאם יהיה המכוון בו הידיעה האמתית שהודחו אנשי העיר, מקרא שאין צריך הוא, וגם יחיד בעלמא לא יהרג בלתי בירור גמור שעשה מה שנתחייב בו עונשו, ומכ"שכ רבים, אבל טעם והנה אמת נכון הדבר, דבר זה ללכת אחרי אלהים אחרים היה אצל אנשי העיר לאמת ונכון, כלומר להתמיד ולקיים בדרך זה, שלא ישתנה דעתם אצלם לשוב ולחזור ממנו (אונוואנדעלבאר, פעסט בעשלאססען) אמת, כמו שלום אמת (ירמיה י"ד) שטעמו שלום מתמיד. נכון, כמו נכון הדבר מעם אלהים (מקץ מ"א) כלומר מקויים שאין נופל בו השנוי הבטול:
החרם אותה ואת כל אשר בה. אותה הם אנשים הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים, אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן, וכן אמרו בספרי חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו' ובעיר הנדחת הכתוב מדבר, אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פ' בתרא) נחלקו בה, קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין, רבי אליעזר אומר נהרגין, אמר לו ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ובהמתה, ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה (לשון הרמב"ן) והרמב"ם (פ"ד מעכו"ם) פסק דאף הטף הורגין. וכתב עליו בעל מגדל עז דטעמו מדגרסי' בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל שהורגין אותן דדרשינן את רבויה. ועוד דבכריתות (צריך להיות, בתוספתא) פלוגתא דר"א ור"ע, דר"א סבר קטני בני רשעי ישראל נהרגין, ור"ע סבר אין נהרגין, ופסק הרמב"ם כר"א משום דסתם ספרי ר"ש וקאי כר"א. ע"ש. הן אמת דבספרי שלפנינו ליתנהו לא דברי הרמב"ן ולא דברי בעל מג"ע. עכ"פ ברור הוא שגרסת בעל מג"ע לא היה בספרי שלעיני רמב"ן, גם השמיט בעל מג"ע רישא דתוספתא, שמבואר בה דעת ת"ק דקטנים אין נהרגין וכר"ע ור"א דאמר דנהרגין יחיד הוא, ואמאי פסק הרמב"ם כיחידאי:
